למה לא הזדעזענו מאמירתו של יועז הנדל? מה קורה עם שר הבריאות קרא עוד...
למה לא הזדעזענו מאמירתו של יועז הנדל? מה קורה עם שר הבריאות שפתאום מתעורר? ואיך זה שעדיין אין נשים חרדיות במוקדי קבלת ההחלטות?
הילה חסן לפקוביץ, מנהלת הפרוייקטים בנבחרות, בפאנל אצל הני זובידה בערוץ הכנסת.
לצפיה, לחצו על התמונה.
כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית קרא עוד...
כאישה חרדית נולדתי למציאות של מחיצות הפרדה. וכאישה חרדית, אני יכולה להעיד שפתאום המחיצה נמצאת בכל מקום, במקומות שבהם היא לא היתה בעבר. למעשה, המחיצה הפכה למחיקה
עיתון "הארץ"
אסתי רידר אינדורסקי
29.01.2020
נולדתי אל מאחורי המחיצה. חרדית, אתן יודעות, מלידה. המחיצה תמיד היתה שם, בדיוק איפה שהיא צריכה להיות. ראשית — בבית הכנסת. אבי, זיכרונו לברכה, התפלל בישיבת "היישוב החדש" בתל אביב. עד כיתה ג', גיל 8 בערך, התפללתי לידו. לקראת הימים הנוראים של כיתה ד', ראש הישיבה המיתולוגי, הרב יהודה יידל קולודצקי, אמר לאבא שאולי זה כבר פאסט נישט, ושהגיע הזמן שאעבור לעזרת הנשים. אבי נתן את הכבוד לרביידל להעמיד אותי על מקומי (ובמקומי) החדש, וזה מכר לי את הרעיון כשדרוג רציני. "את עוברת לשורה הראשונה בנשים", הסביר. כנראה לא הייתי מספיק נלהבת, אז הוא זרק צ'ופר נוסף: "זו שורה ראשונה, ליד הרבניות". האיש, שהיה אימת הבחורים, הלך איתי למחסן לבחור "סטנדר" בדיוק בגובה המתאים לילדה בת 9. הוא גם נתן לי "לבחור" איזה מקום שאני רוצה בשורה הראשונה. בחרתי לשבת ליד אמא שלי, והתיידדתי עם המחיצה.
עזרת הנשים ב"יישוב" היתה בתוך אולם התפילה הגדול. המחיצה היתה מעץ בגובה מטר וחצי בערך, ומעליו וילון מחורר בדיוק במידה הנכונה. שמעתי מצוין, ראיתי את כל ההתרחשויות, יכולתי להישען על המחיצה ולשים את היד ואת הראש ולבכות — פריבילגיה של שורה ראשונה. אהבתי את התפילה ואת הנוסח הישיבתי, העוצמתי, של 300 בחורים שרים וצועקים יחד עם בעל התפילה. המעבר אל מאחורי המחיצה היה חלק.
המחיצה תמיד היתה שם, גם באולמי השמחות או אצל קרובי המשפחה החסידיים באירועים מצומצמים. היינו הולכים כמשפחה — נכנסים יחד לאולם, ואז מתפצלים ונפגשים שוב משני עברי המחיצה. גם שם המחיצה היתה ידידותית. מתרחבת כשאפשר, מצטמצמת כשצריך.
קשה לי להיזכר בדיוק מתי זה קרה, אבל פתאום המחיצה נמצאת בכל מקום. זו המחיצה השנייה, זו שכבר אינה ידידותית. היא אטומה. לפעמים היא דיקט, ולפעמים זה כבר קיר. פתאום נשים לא רק מופרדות על ידי מחיצה; הן נמחקות. תמונותיהן לא מופיעות, שמותיהן מקוצרים לאות אחת. פתאום כבר לא נכנסים יחד לאולם, אלא יש כניסה מיוחדת לנשים, בדרך כלל מאחור. יש הפרדה גם באוטובוסים. פנים של נשים נעלמות, ממנהיגות בעיתונים ועד מדבקות על גבי השמפו.
המשת"פים בשירות ההפרדה
"הבעיה שלכן היא שאתן מעט נשים"
כיוון שנולדתי לצד המחיצה, אני יודעת שהמחיצה החדשה — המוחקת, המפלה והמבזה — היא לא הלכתית. גם פתרונות הצניעות המוחקים, הדוחקים, המשמיטים, החונקים והמשתיקים אינם כאלה. ולמרות הידיעה הברורה הזאת, מהרגע שהמחיצה הגיעה, אין באמת בחירה. בחברה סגורה, שמחנכת ומסלילה לצייתנות, שמקדשת ערכים של "בת טובה" ו"אחיזה בפלך השתיקה" ומפעילה מנגנוני סנקציות לאכיפה — אין באמת בחירה אלא לשבת מאחורי המחיצה.
כחלק מעבודות המחקר שלי, אני מראיינת בשנים האחרונות נשים חרדיות. הן מתארות מגוון תחושות: מהתכווצות באוטובוס מהדרין ועד כעס כששמן נמחק ממודעה המפרסמת את העובדה שסיימו תואר, אבל גם הסכמה. זו הסכמה שבשתיקה.
אישה אחת סיפרה לי סיפור מקומם במיוחד. היא עובדת בעיריית בני ברק. ראש העיר הקודם נמנה עם חסידות גור. לדבריה, אחת היוזמות שקידם ראש העיר היתה מחיצה שתוקם בישיבות של עובדי העירייה. התגובה שלה ליוזמה היתה פשוטה: "לא דחוף לי לראות גברים, והוא לא יכול לראות נשים — אז מה אכפת לי להתחשב בו?"
אני מודה שהתנהגתי לא לפי כללי האתיקה המחייבים, ופשוט התפוצצתי: "מה פירוש 'מה אכפת לי להתחשב בו'?" שאלתי. הרי אם המחיצה היתה מוקמת, בעוד כמה שנים איש כבר לא היה זוכר שהיא נועדה רק כדי להתחשב בראש עיר חסיד גור — והיא היתה הופכת למציאות. לנורמה, להלכה. היא גם היתה משוכפלת. מתרחבת, מועתקת. למרבה המזל היוזמה נגדעה באיבה, רק בזכות העובדה שבעיריית בני ברק עדיין עובדות מעט נשים שאינן חרדיות. אלה דתיות לאומיות, מפעם, שהטילו וטו נחרץ.
המחיצות האלה לא מוכרות כבעיה של החברה הישראלית. מתייחסים אליהן כאל בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן.
המחיצה השלישית והלא־הלכתית מוצבת בכנסת, אצל המפלגות שמדירות נשים. אלה אותן מפלגות שהן גם חלק מהממשלה, כי "אם לא ניתן לחרדים מה שהם רוצים הם לא יבואו". בבחירות לאסיפת הנבחרים ב–1920 היו מי שרצו להקים קלפיות נפרדות, בהן כל קול של גבר ייספר פעמיים. למרבה המזל זה לא תפס. מאה שנים אמנם חלפו מאז, אך נדמה שהמצב לא השתנה בהרבה. אין כיום אף אישה במפלגה חרדית בכנסת או ברשות מוניציפלית כלשהי. יש אפס נשים חרדיות במוקדי קבלת החלטות. עתירה לבג"ץ אמנם הובילה לתיקון הסעיף המדיר בתקנון אגודת ישראל, אך במפלגה הבהירו שהמצב בשטח לא עומד להשתנות: לא יהיו אצלן נשים. אם נשים ירצו להצטרף למפלגה, יהיה עליהן לקבל אישור ממועצת גדולי התורה. בינתיים נשים לא עומדות בתור כדי לעבור את ההליך המלבב הזה.
הבעיה הגדולה היא שהמחיצה הזאת לא מוכרת כבעיה של החברה הישראלית. זו בעיה של נשים חרדיות בלבד, שהן נדרשות לפתור בכוחות עצמן. "כשיהיו 500 אלף נשים חרדיות שידרשו ייצוג, הבעיה תיפתר מעצמה", אמרה לי ח"כית לשעבר ממפלגת העבודה. "אם נכפה על החרדים נשים, מחר יכפו עלינו ערבים", אמרה לי ח"כית אחרת מהבית היהודי. "לא מעוניינת להיפגש איתכן", הוסיפה ח"כית מהליכוד. דווקא עם עאידה תומא סלימאן הסתדרנו נפלא: אחיות לגורל של חברה דתית ומדירה שמנצלת את הערכים הליברליים של מדינת המעטפת כדי להרחיב את גבולות ההדרה.
למחיצות, כאמור, יש נטייה להתרחב. הקמפיין הפמיניסטי־חרדי "לא נבחרות לא בוחרות" הציג בעבר תמונות של ח"כים חרדים עובדים שכם אל שכם עם ח"כיות חילוניות. היום אפילו המחזה הזה אינו טריוויאלי. בתחילת המושב של הכנסת הקודמת ביקש ח"כ מיכאל מלכיאלי מש"ס שלא לשבת ליד אישה במליאה. הוא נענה בחיוב.
המחיצה הרביעית אמנם סמויה מהעין, אבל קיימת בהחלט וגם בה יש להילחם. היא מוצבת בכל פינה בישראל: מהפלייליסט בגלגלצ ועד לצוותי המשא ומתן להקמת הממשלה, ומהפאנלים באקדמיה ועד לכתבות המכתירות את אנשי העשור. הנשים בישראל נמצאות מאחור. קולן מושתק. הן נעדרות ממוקדי קבלת ההחלטות. ומכל מוקדי הכוח. כשהן מבקשות למחות, מופעלות נגדן סנקציות. גם אלה שנמצאות בפוליטיקה נתונות למתקפות. רק הביטו בתגובות שקיבלה ח"כ מיכל שיר, שהעזה להביע תמיכה בגדעון סער; או באלה שקיבלה אמילי מואטי, מועמדת ברשימת העבודה־גשר־מרצ.
יש פמיניסטיות שמתקשות להכיל את המורכבות של פמיניזם דתי, ובוודאי של פמיניזם חרדי. שמעתי לא פעם שאני לא פמיניסטית "אמיתית". שאין דבר כזה פמיניסטית שמקבלת בהכנעה את החובה לכסות את שער־ראשה. שאין דבר כזה פמיניזם שמקבל את המחיצה בבית הכנסת. אך אני לא מתנצלת על אורח החיים שלי. יש הבדל ברור בין המחיצה ההלכתית לבין המחיצות התרבותיות. מחיצה שמונעת מנשים חרדיות לקחת חלק בפוליטיקה או מפרידה בין זמרים לזמרות בפלייליסט ובין נשים וגברים במדרכה, היא אותה מחיצה. יש להילחם בה מלחמת חורמה.
קל להגיד שהדרת נשים היא נישט פון אונזרע — לא משלנו. זה רק אצלם, ובגללם. באשמתם. אבל המאבק בהדרת הנשים בישראל חייב מיסגור חדש. יש לפעול למיגור ההדרה שנמצאת בראש ובראשונה בכנסת. יש לפעול לייצוג שוויוני בכל המפלגות, ובכלל במפלגות החרדיות. ההבנה שהדרת הנשים במפלגות החרדיות היא מקור הבעיה היא המפתח לפתרון. התעלמות ממנה תגרום לכנסת יותר גברית ויותר קיצונית, שתעגן בחקיקה את ההפרדה וההדרה. אחרת, נתעורר להלוויה של המרחב הפלורליסטי בישראל. הלוויה בהפרדה, כמובן.
הכותבת היא פעילה פמיניסטית חרדית, דוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב וחברת הנהלת איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי.
בכתבה שפורסמה ב YNET על מצב האבטלה בישראל, הנתונים על הנשים קרא עוד...
בכתבה שפורסמה ב YNET על מצב האבטלה בישראל, הנתונים על הנשים החרדיות הדאיגו מאד.
אפרת שוקרון, פעילה וחברה בנבחרות, כותבת:
כשביקשנו ייצוג הם הבטיחו לנו שהם כבר מייצגים אותנו!
כמה מפתיע לגלות הבוקר שהתופעה ההזויה הזו שנקראת 'פיטורי קיץ' (מכירים?) פוגעת בעיקר בנשים, ובנשים חרדיות בהיקפים הגדולים ביותר!
כן, נשים חרדיות הן הסובלות העיקריות, אבל להן? להן אין שום ייצוג!
אני בטח לא מפתיעה אף אחד כשאני אומרת שלרוב הנשים האלו אין פייסבוק ואין וואצאפ, (אינטרנט מסונן לצורך קבלת מיילים במקרה הטוב) ודי ברור להן ש'שלוחי דרבנן' עושים לטובת המגזר את כל מה שהם יכולים ויותר…
-הן באמת לא נחשפות לביקורת הפנימית שקיימת במגזר (בעיקר ברשת) והדרישה של פמיניסטיות חרדיות לייצוג במפלגות החרדיות לא מצליחה להגיע לאוזניהן. (ואם כן באופן מעוות ביותר עיין ערך הרב נויגרשל: נשים הסובלות מסיכזופרניה)
בכלל, כרגע התחושה היא שיש כאן מלחמת דת!
איך אמר דרעי? 'ישראל הולכת למשאל עם האם תהיה פה מדינה יהודית/חילונית'.
המסר הישיר שעובר כשנשים דורשות ייצוג הוא אנחנו כבר מייצגים אתכן, אבל כשפורטים לפרוטות ובודקים היכן היו נציגנו בסוגיות שחשובות לנו, היכן היו בוועדות רלוונטיות בנושאים שנוגעים ישירות לנשים חרדיות (בריאות, תעסוקה, אלימות וכו')? השדר שעובר הוא: 'תפסיקו לבלבל לנו את המוח עם זוטות, כל בר דעת מבין שהשבת, הגיוס והגיור חשובים יותר…'
והכי נאצל זה: 'העבודה בכנסת היא התעסקות ברפש, אנחנו באמת מונעים ממכן את כל הגועל הזה, תפסיקו לבקש מה שאתן לא מבינות שלא טוב לכן'.
האמת, זה נשמע כל כך גרוע שאני לא מאמינה לנתונים האלו, בטח בשירות התעסוקה סתם אנטישמיים ורוצים להוציא אותנו רע כמו תמיד.
לקריאת הכתבה, ניתן ללחוץ על התמונה.
אפרת ג'הסי ורחלי שניידר צווייג, חברות הנבחרת 2019 בראיון קרא עוד...
אפרת ג'הסי ורחלי שניידר צווייג, חברות הנבחרת 2019 בראיון לגלי צה"ל לפני פאנל הבחירות שקיימנו.
לראיון המלא – כאן
ללי שרלין – ממה עשויה הצלחה? ניסיתי לחשוב על מה אכתוב קרא עוד...
ללי שרלין – ממה עשויה הצלחה?
ניסיתי לחשוב על מה אכתוב. הביקור העוצמתי בכנסת, שהתחיל בסיור ברחבי המשכן, ושיאו היה במפגש עם חברות כנסת מדהימות, שהעבירו לנו, כל אחת בדרכה, את משנתן המאלפת, הותיר אותי עם הרבה נקודות למחשבה.
איך אפשר לסקר סיור כל כך מרגש ב-300 מילה?
אבל לבסוף, החלטתי לכתוב על מי שהותירה בי את הרושם העז ביותר. ח"כ סתיו שפיר, ממובילות המחאה החברתית ב-2011. מחאה עוצמתית שהוציאה עשרות אלפי אנשים לרחובות בדרישה לשינוי ולצדק חברתי.
"שואלים אותי איך הוצאתי כל כך הרבה אנשים לרחובות? איך עשיתי את זה?" ציטטה באוזנינו סתיו.
ציפיתי לאיזשהו הסבר על יכולת השפעה על אנשים או משהו דומה, אולם תשובתה היממה אותי לגמרי.
"ההצלחה שלנו", כך סתיו, "בנויה מעשרות 'כישלונות' שלפני.
כל אותן עשרות פעמים בהם אני וחברי יצאנו לרחובות לבד. אולי עם עוד כמה אזרחים בודדים.
באותו הזמן לא ידענו שיבוא יום ונצליח. באותה תקופה האשימו אותנו בנאיביות. "עוד קבוצה של אנשים שחושבת שתוכל לשנות פה משהו במדינה".
אולם לא ויתרנו.
גם אל מול כישלונות רבים ומאכזבים, יצאנו שוב ושוב, בנחישות ואמונה בצדקת הדרך, עד שלבסוף נחלנו הצלחה אדירה".
כי להצלחה אין קיצורי דרך.
הדרך להצלחה בעצם בנויה מאותם כישלונות כואבים. הם מהווים שלב הכרחי לכל רעיון ולכל מיזם פורץ דרך.
כל אותם אבני הנגף שנראים כמפריעים ומתסכלים, שמכעיסים ועלולים לכאורה לגרום לייאוש ולנסיגה לאחור, אדרבה, הם אלו שמהווים את היסוד ההכרחי בדרך להצלחה המובטחת.
ואי אפשר בלי הזוית המגדרית.
בכנסת הנוכחית מספר הנשים פחת ללא היכר. נכון, אפשר לבכות על כך ולהתעצבן.
ואפשר גם אחרת. להבין, שלכל שינוי משמעותי יש גם שלבים הנראים כנסיגה וככישלון. נשים היו ותמיד יהיו חלק בלתי נפרד מן העשייה, הפעילות והיצירה. הן כאן כדי להישאר, חיות ובועטות.
ואבני הנגף שבדרך? הם רק נראים כאלה.
כי בעצם, אלו הן האבנים המהוות את היסודות ההכרחיים לבניית ההצלחה האדירה, שללא ספק עוד תגיע.
הכותבת היא ללי שרלין, חברת הנבחרת 2019 ואשת תקשורת
סוגיית הקמפוסים הנפרדים מעלה בכל פעם לשיח הציבורי את קרא עוד...
סוגיית הקמפוסים הנפרדים מעלה בכל פעם לשיח הציבורי את הקונפליקטים העמוקים בענייני דת ומדינה. השיח קוטבי וציני ונראה כי זהו משחק סכום אפס.
הד"ר נחומי יפה, חרדית העושה פוסט דוקטורט בפרינסטון נותנת היום בראיון מרתק בכלכליסט את השקפת עולמה בנושא.
____________
לנשים יש פה תפקיד מיוחד?
"מכיוון שהן מקבלות חינוך פתוח יותר, נשים יכולות להיות גשר בין החברה החילונית לחרדית, והמדינה צריכה לחשוב איך היא יכולה לתת יד ולהעצים אותן. איך בצורה מכבדת ועם ענווה היא רותמת את החרדים לסיפור ההצלחה של כולנו".
זה כולל קמפוסים נפרדים?
"יש מקומות שבלי הפרדה, נשים או גברים לא ילכו לאקדמיה. זו הדרך היחידה, במיוחד עבור חלק מהצעירים. אבל יש מקצועות מסוימים שבהם צריך להתעקש על לימודי המשך מעורבים, כמו פסיכולוגיה. זה חייב להיות ענייני ורגיש, לא שרירותי. החיים מורכבים, המציאות מורכבת וגם המענה צריך להיות מורכב. עשיתי במשפחה פרופגנדה רצינית ללימודים, אח שלי למד מחשבים לתואר ראשון ועכשיו הוא עובד במשרת סטודנט באינטל. הוא לא היה הולך ללימודים מעורבים. אולי עוד כמה שנים זה ישתנה, אבל הצעדים הראשונים צריכים להיות חכמים".
ובינתיים היא מסייעת לחרדיות וחרדים שזקוקים לסיוע בצעדיהם הראשונים בלימודי הדוקטורט.
לכתבה המלאה – אפשר ללחוץ כאן
נעמה מנגל, חברת הנבחרת 2019, כותבת את שעל ליבה לאחר תוצאות קרא עוד...
נעמה מנגל, חברת הנבחרת 2019, כותבת את שעל ליבה לאחר תוצאות הבחירות.
מי שמכיר אותי יודע כמה שמחה ומאושרת אני על התחזקות הגוש החרדי.
אבל יחד עם זאת כואב לי שנשים מורחקות מכל עמדת כח. קולן לא נשמע…
יש כ"כ הרבה נושאים בציבור החרדי שצריכים תיקון, שינוי, החל מהרחקת פדופילים וסוטים מן הקהילה ועד אלימות במשפחה.
מתקנים לגננות ובעיקר לסייעות בחינוך הרגיל ובטח בחינוך המיוחד ועד שכר ראוי לנשים בכל קשת המקצועות.
מעצירת יוקר המחיה בכלל ולמשפחות ברוכות ילדים בפרט.
מניצול קולם בבחירות של החרדים העובדים, חובשות הפאות הארוכות ועד הרחקתם מחמת מיאוס…
בתוך עמי אני יושבת, ולא! אני לא עונה על אף אחת מההגדרות הנ"ל. אבל עיניי רואות וליבי כואב…
הלוואי שבקדנציה הזו משהו ישתנה… מישהו מהח"כים של יהדות התורה יפתח את ליבו ויעשה מעשה.
הלוואי שבקדנציה הזו תכנסנה נשים משפיעות לכנסת ותפעלנה ולו במעט למען אחיותיהן הנשים.
תפסנו את שרה הורביץ, שחקנית ויוצרת במה למגזר החרדי, חברה קרא עוד...
תפסנו את שרה הורביץ, שחקנית ויוצרת במה למגזר החרדי, חברה ב"נבחרת" 2019 לשיחה צפופה
חרדית על במת תיאטרון, לא מחזה נפוץ. מתי הבנת שהבמה זה המקום שלך?
מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לשחק, עוד מימי הגן
, המשחק האהוב עלי היה "שלום אדוני המלך" ולא, לא רציתי להיות המלך כי תמיד אהבתי לעשות את ההצגה, לתכנן אותה ולשחק אותה.
בהתבגרותי סגרתי את הדלת בפני אהבת חיי הזו, כי הבנתי שזה לא מתפקידי להיות על הבמה, אישה צריכה לגדל את ילדיה, לפרנס את בעלה וכו' ומאומנות אין פרנסה ואין כסף ואין פנאי.
אך לכל אדם יש לו את המסלול שאלוקים מנתב לו וכך גם לי.
אחרי משבר אישי, הבנתי שאו שאני מקשיבה לקול האלוקי שטבוע בתוכי, או שאין לי מקום
בעולם.
אז הלכת ללמוד משחק, איפה נשים חרדיות לומדות משחק?
רציתי לימודי משחק ברמה גבוהה ממורות מקצועיות, אך לא היה בנמצא במגזר החרדי. אחרי חיפושים הגעתי למאהל, בניהולה של רבקה ויטריאל, שפתחה בית ספר לאומנות הבמה לנשים דתיות וחרדיות.
אחרי שנתיים של לימודים שיחקתי בהצגת "צבע הכסף" ובעוד כמה הצגות.
היה ניסיון להקים קבוצת אנסמבל לתיאטרון חרדי/דתי, ללא הצלחה וחבל, כמובן שהייתי צריכה להמשיך ללמוד כי לימודי המשחק לא היו מאסיביים כמו לימודי משחק בבתי הספר הרשמיים, התחלתי ללמוד קורס פה וקורס שם, ואחרי שנתיים נכנסתי לאספקלריא, ללימודי תיאטרון.
זה היה אחרי ניסיון לפתוח קבוצה לח
רדיות ללימודי משחק בניסן נתיב, (אכן נפתח קורס למשחק מאחורי המצלמה) אבל בפגישה הבנתי שאיחרתי את המועד כי לשחקן יש זמן מדף, היינו חייו, אז מתקבלים תלמידים עד גיל 26 ואני הייתי כבר בת 32.
אז מאיפה הכוחות להמשיך?
בשבילי משחק זה לא רק מקצוע, אלא דרך חיים. ללמוד לצאת מעצמי ולהיכנס לנעליו של האחר, להקשיב, להרפות, ולהבין איך דברים משפעים על אנשים, ואיך ולמה מגיבים, זה ריפוי הנפש.
פתאום את לא נבהלת מכל אחד שמוריד אותך למטה, כי את מבינה שהוא בעצם לא יודע איך לעלות למעלה.
וזה שאת אישה חרדית, זה משפיע על הרצון הזה בעצם?
כן, אנחנו הנשים החרדיות שבעצם היותנו אנחנו משפיעות על הדורות הבאים ועל הסביבה שלנו, על התורה ועבודת ה' של הסובבים אותנו, צריכות לקבל את הכלים האלה.
יש גם קשיים מיוחדים שאת נתקלת בהם כאישה חרדית?
בטח, הנה היום שוב קיבלתי תשובה שלילית ב
קשר לליהוק שחקניות מקצועיות באחד מקבוצות התיאטרון הדתיים וזה משום ש"אין מספיק חיבור". קלישאה בעיני.
גם קבוצות תיאטרון מקצועיות חרדיות אין, לצערי, כי לאף אחת לא הייתה את ההזדמנות ללמוד בקצב ובצורה הנכונה.
אני שנמצאת לא פה ולא שם, מבינה שצריך לאחד את השמור והפתוח, את הישן ואת החדש ולעלות את זה בתוכן ויופי לפני קהל הנשים שמצפות לתרבות נקיה ומקצועית ואמתית.
לסיום, מה הצעד הבא? החלום?
החלום שלי, זה לפתוח לימודי אומנות הבמה לחרדיות. עם תעודות, עם מורות הכי טובות בארץ, ללא מגבלות גיל, כי עד שהאישה החרדית מעיזה לעשות את מה שכל החיים חלמה היא עלולה לפספס את זה.'
לפני כמה חודשים הייתי במקווה. במקום שאמור הכי בטוח לאישה קרא עוד...
לפני כמה חודשים הייתי במקווה. במקום שאמור הכי בטוח לאישה, חוויתי חוויה קשה.
גוף החימום זז ממקומו וגרם לי לכוויה חמורה.
אבל שום דבר לא הכין אותי לחוויה מכוננת אחרת. פניתי בנושא למועצה הדתית במקום מגוריי, כדי לבקש שעניין יתוקן ואחרות לא ייפגעו, במועצה הדתית שכמובן מאויישת בגברים, קיבלתי יחס שנע בין זלזול מוחלט עד התעלמות ושקרים. לראשונה יצא לי להבין את הבעיה בהעדרן של נשים ממקומות אלה.
בדיוק באותה תקופה, התקבלתי לפרויקט "הנבחרת" מבית "נבחרות" ושם נפל האסימון,
הבנתי שהשליחות שלנו היא לפעול לתיקון המוסדות הפוליטיים בכך שלא נפחד לעשות צעד משמעותי לכיוונם וגם אם נראה שהשערים סגורים, חובתינו לפעול שיפתחו עם הזמן. אני מזהה מקומות סביבי בהם השתלט אי צדק ואני מבינה שהיום בניגוד לפעם, אני חייבת להיות מעורבת.
כתוב שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים, ובזכות נשים צדקניות נגאל לעתיד לבוא.
אני קוראת לכל אישה, הגיע הזמן שנעשה את מיטב יכולתנו להביא את הגאולה וזה מתחיל בזה שאנחנו כנשים נסתכל סביבנו ונרים את הקול הקולקטיבי שלנו, נפסיק לחשוש מהסביבה, ניקח אחריות ונפעל לתיקון.
בהצלחה לנו.
טובה גולדמן, בוגרת "הנבחרת" עתודת מנהיגות חרדיות מחזור ב
