אסתי שושן-ראיון כאן קרא עוד...
מה היא יותר? חרדית או פמיניסטית? אסתי שושן מובילה את תנועת "לא נבחרות לא בוחרות" וממש לא דחוף לה להחליט
מגישה: ענת לב אדלר, אורחת: אסתי שושן, בהשתתפות: ד"ר גלי סמבירא, עורך: ניר גורלי
Layout A (with pagination)
פנינה פויפר, שיחה קרא עוד...
ביום שני בשבוע שעבר השתתפתי כאורחת של "נבחרות" בכנס ייצוג נשים בפוליטיקה, שהתקיים בוועדה למעמד האישה בכנסת. "נבחרות" הן קבוצה של נשים חרדיות הפועלות למען ייצוג נשי שווה במרחבים הציבוריים בישראל. בין היתר הן יזמו בבחירות האחרונות את קמפיין המחאה "לא נבחרות, לא בוחרות", קמפיין הקורא לנשים לא לבחור במפלגות שאינן מאפשרות לנשים להיבחר אליהן, ואפילו לא להיות בהן חברות. בפועל, מדובר בקריאה לנשים חרדיות לא לבחור במפלגות החרדיות יהדות התורה וש"ס.
את הכנס יזמה ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) והיא ניהלה אותו יחד עם עאידה תומא סולימאן (הרשימה המשותפת), יו"ר הוועדה למעמד האישה. עוד נכחו: מיכל בירן, שהובילה את הדיון, וכן ציפי לבני, בוז'י הרצוג , מירב מיכאלי, רויטל סוויד ונחמן שי (כולם מהמחנה הציוני) וכן עליזה לביא (יש עתיד). נרשמה גם גיחה קצרה במיוחד של ענת ברקו (ליכוד), גיחה שבה הסתכמה הנוכחות הפוליטית מימין.
פוליטיקאיות חרדיות הן כידוע, זן לא קיים, והפוליטיקאים החרדים הדירו את רגליהם מכנס שאחד ממטרותיו המוצהרות הינו שילוב נשים ברשימות שלהם – מטרה שנתקלת בהתנגדות חריפה במיוחד מצידם.
עדינה בר שלום – בתו של הרב עובדיה יוסף המנוח ומייסדת המכללה החרדית, מוסד שפרץ את הדרך לשילוב חרדים באקדמיה – דיברה על האישה החרדית שמפרנסת, מנהיגה ועושה. זו אישה שאינה מעוניינת לוותר על הערכים שגדלה איתם ועל העולם בו היא חיה, מחד גיסא, ורוצה לבוא לידי ביטוי בסדר יום נשי ציבורי כשווה, מאידך גיסא. "בעבר אמרו לנו לא לצאת לעבוד, אבל זה השתנה ופרנסנו את לומדי התורה. גם ח"כיות יהיו יום אחד. לא יודעת אם דווקא אני, אבל יהיו".
שורת מחסומים
את "נבחרות" הציגה טלי פרקש. היא הסבירה את נייר העמדה שהן (טלי פרקש, אסתי שושן ואסתי רידר) גיבשו, דיברה על ההיסטוריה של המאבק שלהן ועל חוסר השוויון באיסור להיבחר לכל תפקיד ציבורי.
חשוב להדגיש: לא מדובר רק בכנסת, אלא גם בשלטון המקומי ובחברות במפלגות. "נשים חרדיות אינן חלק ממעגל ההחלטות. הטיעונים ההלכתיים אינם ברי תוקף, כך נקבע כבר בבג"ץ קול ברמה (רדיו חרדי שביקש למנוע מנשים לעלות לשידור, פ"פ). חברי הכנסת החרדים הם פרלמנטרים מצוינים. אך ככל שזה נוגע לנושאים של נשים חרדיות הם לפעמים נעדרים ולא מטפלים עד שאין לחץ מבחוץ. נשים חרדיות רוצות להיות חלק מהמפלגות במגזר ולא להיות מתויגות כאאוטסיידריות".
נרשום לפנינו שבשנת 2016 ישנן אפס נשים במרחב הציבורי החרדי. נכון, אפס. אין עוד מגזר שמתהדר בנתון כזה, ואין מגזר שהאפלייה שמתקיימת בתוכו זוכה להתעלמות גורפת כל כך. השאלה שחייבת להישאל בהקשר הזה היא: איך זה קורה? למה אבירי הצדק, שנרתמים לטובת מיעוטים ממוצא ערבי, מזרחי, אתיופי, רוסי וכמובן לטובת נשים, לא רואים במצב הזה חלק מהמאבק לשוויון?
נתחיל מזה שלמפלגות החרדיות, אלה שמדירות מהן נשים, יש כח פרלמנטרי לא מבוטל. הגברים שמכהנים מטעמן, שהם פרלמנטרים מעולים שיודעים להשיג הישגים, חרתו על דגלם את חוסר השוויון הזה כערך. את הכוח שיש להם הם מגייסים כדי למנוע מנשים דריסת רגל בטריטוריה שהם סימנו, והשלטון במדינת ישראל משתף איתם פעולה כי זה שווה לו מטעמי שימור הקואליציה, כמו ששווים לו עוולות נוספים שכולנו מכירים ונלחמים להכחיד.
גם העולם הרבני, העסקני וזה של התקשורת החרדית – כולו גברי. נשים לא זוכות לפרסם טור דעה בתקשורת החרדית (לכן אתם נאלצים לקרוא אותי כאן), ובמקרה הנדיר שכן – שמן מתכווץ לאות בודדת, משל היו קרבנות אונס בבית הנשיא. נשים גם מועלמות מהמרחב הוויזואלי: בעיתונים ואתרים חרדיים לא מופיעות תמונות של נשים באופן גורף (למעט אתר "כיכר השבת", שאינו נכנע לתכתיב התרבותי הזה ומפרסם תמונות של נשים).
המאבק של "נבחרות" חמק תחת הרדאר של לוחמי החופש למיניהם, ולא בכדי. לכאורה מדובר בבעיה "שלהם", של החרדים, פוליטיקה פנימית שברוב הליברליות שלנו אנחנו מאפשרים, תוך קידוש ערך הרב תרבותיות. אם יורשה לי לומר, אני חושבת שחלק מהריחוק מהנושא נובע גם מתחושת ניכור של חילונים, שרואים בחרדים זן אנושי פרימיטיבי וחסר חשיבות אמיתית בשיח על זכויות ותיקון. הטיעון הנפוץ ביותר שאנו שומעות בגרסאות שונות, שמופיע בכל מיני הקשרים של מאבק ייצוג הנשים החרדיות, הוא: שהחרדים יסתדרו עם עצמם.
הפאה הראשונה
אז כאישה חרדית אני אומרת: לא עוד. הגיע הזמן שנבין שאזרח זה אזרחית זה אזרח, גם אם הטעם שלו בלבוש נוטה לכובעי פרווה בקיץ. שוויון בפני החוק הוא עיקרון שנועד לא רק לאלה שכבר שווים, אלא בעיקר עבור אלה שנוטים להיות מסווגים כשווים קצת פחות. תדע מדינת ישראל, שכל זמן שנמנעת מנשים חרדיות הזכות להיבחר לכל תפקיד ציבורי בו תחפוצנה, תהיינה לכך השלכות על החברה כולה. הנה, רק לאחרונה נחשפה ההתערבות של הח"כים החרדים באפשרות של כהונת קאדיות בבתי המשפט השרעים, מעמד שמאיים עליהם בתקדים מול בתי הדין הרבניים.
כדי שהמאבק הזה יצליח הוא זקוק להכרה, קודם כל בתודעת הציבור החותר לשוויון. קידום חקיקה הוא צעד ראשון לקראת התרת החבישה של הנשים החרדיות מבית האסורים הציבורי. חקיקה מאפשרת פתיחה של תהליך ארוך ומתיש שמתחיל, כפי שציינתי, מאפס. קריטי שמדינת שנערים קשיים על ההתנהלות הזו של המפלגות החרדיות. קריטי לפעול כך במדינת ישראל, כמדינה מערבית נאורה, שחייבת לנהוג בפתיחות לפחות כמו סעודיה, שבה התירו לנשים להיבחר לאחרונה.
גם אז עדיין תישאר לנשים חרדיות המון עבודה מול הקלף הערכי והתרבותי, שהגברים שמחזיקים בו קוראים לו "הלכתי". זה הקלף שמציג את עצם הדרישה להיבחר כפרישה מן הציבור החרדי, בטענה מעגלית הגורסת שגם והיה ותיבחר אישה לכנסת, חרדית היא כבר לא תהיה.
חשוב לזכור שחצי מהבוחרים במפלגות חרדיות מדירות נשים – הן בוחרות. ההדרה שואבת את כוחה מן המודרות עצמן. בחלקן ואולי ברובן, ברצון. לכן, אני מעריכה שהפאה הראשונה (ואם כבר אמרנו עדינה בר שלום, אז אולי הכובע הראשון) בכנסת לא תגיע ממפלגה חרדית. כדי להכשיר את הקרקע ולשנות תודעה ואת דעת הקהל החרדית, תידרש אישה אמיצה שתדגים איך נראית אישה חרדית במעמד ציבורי.
כדי לנצח ולהצליח האישה הזו, שאני מאוד מקווה שכבר קיימת, תצטרך ציבור שרואה בה לא רק נציגה של נשים חרדיות, אלא נציגה של כל מי שהשוויון והצדק בישראל הינם ערכים עליונים עבורם. כלומר: אתם.
פנינה פויפר היא אישה חרדית ופעילת שמאל פוליטי בתוך החברה החרדית
אסתי רידר קרא עוד...
שרה שנירר – מחוללת מהפכת 'בית יעקב', נתקלה בהתנגדות ליוזמתה, זכתה לכינויי גנאי וספגה אבנים • אבל היא זו שהצליחה להדליק אור לבנות ישראל • היום – יום הבחירות, הוא יום השנה לפטירתה ויש קשר
סבא רבא שלי הכיר אותה מקראקוב. את שרה שנירר. היא למדה עם אחותו בכיתה.
הוא היה בא אלינו כל יום חמישי, וכשאני הייתי מגיעה בשלהי אדר עם "שיכפולים" על שרה שנירר ובהם שירים, סיפורים, ציטוטים והגיגים, הוא היה מחייך ומפטיר "די גיגעטע".
הייתי כבר דור רביעי שמתחנך במוסדות המפוארים שהקימה, מוסדות שאין מחלוקת על כך שהצילו את היהדות החרדית, והוא כבר הספיק לנדוד מקראקוב ל"פרנקפורט דמיין" ולהיות מראשוני בני ברק ובכל זאת עדיין כינה אותה בשם הגנאי שדבק בה שם בקראקוב: "די גיגעטע". הגרושה.
חלפו השנים ונולד לי בן שקרוי על שמו, והייתי גיגעטע בעצמי, וזכיתי לאותם מבטים מזלזלים ומבקרים, כן, גם ממורות ברשת "בית יעקב" – שהפרט שהכי הרבה ניסו להחביא ולהצניע היה שהאם המייסדת של "בית יעקב" הייתה גרושה – וברוך ה' נישאתי בשנית וכבר חשבתי שלעולם לא ישמיצו אותי עוד, עד שהחלטתי ללכת בדרכה של שרה שנירר להפסיק לעמוד מנגד ולעשות משהו למען נשים חרדיות בדור שלי.
פתאום שוב הייתי "די גיגעטע", וזה עוד היה הטוב שבכינויים ולפחות הייתה בו חצי אמת. שהרי אני גיגעטע גם אם במיל. היו גם אחרים שלא מתקרבים לאמת בשום צורה והכאיבו, פגעו, צרבו את הלב ואת הנשמה. המשכתי. חשבתי על האחייניות שלי ועל הנכדות שלי ועל הנכדות שעוד יהיו לי ואמרתי לעצמי שאין מקרה בעולם, וזה וודאי לא מקרי שיום הבחירות השנה הוא היארצייט שלה. ממש כמוה לבשתי שריון וירטואלי ושכפ"ץ דמיוני והמשכתי לפעול.
שרה שנירר הרימה יחד עם תלמידותיה את האבנים האמיתיות שזרקו עליהן ואמרה שתקים מהן את "בית יעקב". אני הרמתי את האבנים הוירטואליות שזרקו עלי ועל חברותי וגמרתי אומר להקים בהן כיסא לחברת הכנסת החרדית במפלגה שלי, במפלגה לה הצבעתי כל חיי ובמפלגות חרדיות נוספות קיימות וכאלה שקמות, להן הצביעו השותפות שלי לדרך.
בניגוד אליה לא הייתי לבד. הצטרפתי לקבוצת נשים מגילאים שונים, שיוכים שונים במגזר החרדי, סטטוס משפחתי שונה, אבל לכולנו לפחות פרט אחד משותף בביוגרפיה: כולנו בנות בית יעקב שיודעות בעל פה את המנון "בתיה": "עבריות אנחנו בנות עם ישראל".
כשקראתי מקצת הדברים שנכתבו עלי, כששמעתי דברים שנאמרו לאוזני, חשבתי לא אחת שמזל ששרה שנירר לא פגשה את הדוברים והכותבים. בניגוד למה שכתבו אז בשיכפולים שהבאתי הביתה, שרה שנירר לא זכתה לגיבוי מקיר לקיר בוודאי לא של גדולי ישראל שתמכו בה רק בדיעבד. גם הברכה שקיבלה בסופו של דבר "מהבעלזער רוב" הייתה ברכה פרטית ולא הייתה בה הסכמה גורפת למהלך.
וממש כמו שרה שנירר, גם אני סומכת את ידי על גדולי הדור שלי. יודעת בוודאות שכאשר יונח הנושא של חברת כנסת חרדית במפלגה חרדית על שולחנם הטהור והקדוש הם יקשיבו לצורך האמיתי ויסמכו ידם על המהלך.
ובינתיים כמו שרה שנירר אמשיך ללכת בית אלוקים ברגש. ברוח בגשם ובשלג. לא אכנע למילים המצליפות כרוח, לביקורת הניתכת כגשם לגידופים המקפיאים כשלג.
היום נדליק כולנו נר לזכרה של שרה שנירר שיום פטירתה כ"ו באדר. נזכור את עוז רוחה ואת המפעל שהקימה.
ולאורה נלך.
פורסם ביארצייט של שרה שנירר ע"ה
Ynet, אסתי רידר קרא עוד...
קמפיין "לא נבחרות לא בוחרות" הצליח להזיז משהו. אבל בתוך תוכי אני עדיין מחכה לאהדה של אחיי החרדים ועוד יותר של אחיותיי החרדיות
כשעוררנו מחדש את קמפיין "לא נבחרות לא בוחרות", סימנו לנו נקודות הצלחה נאיביות שתוך יומיים בערך כבר עברנו אותן. מאז צברנו עוד ועוד נקודות הצלחה, החל מהחזקת נושא על סדר היום הישראלי התזזיתי, ועד לשחיקה איטית ויסודית של התנגדויות בלב לבו של המגזר החרדי.
לא מכבר נאלץ חבר הכנסת משה גפני להתייחס (שוב) לנושא, שהיה בטוח שיימוג לאיטו ויתאדה, אם לא ימוגר ויכלה, ואמר לעיתונאית החרדית שיפי חריטן שאם תשיג 40 אלף חתימות יפנה לה את כיסאו. אז נכון שגפני כבר אמר פעם, שאם ישמע על אישה אחת שרוצה בתפקידו הוא יפנה לה את מקומו, והוא לא ממש עשה את שהבטיח, ולמרות זאת, באמירה הנוכחית אני רואה הטמעה מוחלטת של מסרי הקמפיין. לראשונה מדבר חבר כנסת חרדי לא במונחים של איסור והיתר, שהרי 40 אל חתימות לא יתירו לאכול חמץ בפסח מן הסתם, אלא במושגי היצע וביקוש. המושגים שעומדים מאחורי הרציונל "לא נבחרות לא בוחרות". המשימה הושלמה ובהצלחה.
גם העובדה שלאחרונה אני שומעת הרבה יותר את השאלה "למה את צריכה את זה?", מאשר את השאלה "האם תהיה חברת כנסת חרדית?" או אפילו "מתי תהיה חברת כנסת חרדית?" – היא בעיניי הצלחה גדולה. למרבה האירוניה, הרבה יותר קל לי לענות על השאלה "האם תהיה חברת כנסת חרדית" – כן!, ואפילו "מתי תהיה חברת כנסת חרדית?" – מקסימום חמש שנים, והדגש הוא על חברת כנסת חרדית במפלגה חרדית, מאשר על השאלה "למה את צריכה את זה?".
חוליה בשרשרת
כשיצאתי בשבוע שעבר קרוב לחצות לקור הירושלמי, לאחר חוג בית מצומצם ומחתרתי, מלמלתי לעצמי את השאלה הזו שוב ושוב. האנרגיה האדירה שהייתה שם באולם שכחה, פרץ האנדרנלין שהוליד הוויכוח הנוקב והסוער נותר מאחוריי, ואני נשארתי עייפה ומרוטה, צועדת לבדי ברחוב ירושלמי חשוך ולא מוכר. מאז שיצא הקמפיין לאור וקיבל חשיפה בפריים טיים טלוויזיוני, האשימו אותי ברדיפת כבוד, פרסום, כוח ותהילה, ואני, כל מה שרציתי באותו רגע היה קצת כוח לנהוג רמת גן.
"תחנות הדלק" שלי היו בין היתר פנייה שקיבלתי מבת דודה של סבתא בלה ז"ל שחיזקה את ידי וראתה בי המשך לנשים החזקות במשפחת מובשוביץ, משפחת רבנים מפוארת שהגיעה מרוסיה לישראל. "את לא חריגה", ניחמה אותי, "אלא חוליה בשרשרת הדורות שכונתה דה גולדע קייט – שרשרת הזהב". היו גם הדברים של הגבאי הישיש מבית הכנסת שכשראה אותי מדביקה פשקווילים באמצע הלילה הזכרתי לו דווקא את סבתא ריבקה "הלביאה" מהצד השני. הוא הכיר אותה עוד כנערה בעיירה באזור המרמורש ברומניה, אוד מוצל מאש אחרי אושוויץ, נלחמת על שיבה לחיים בשבדיה, ונאבקת על בית דווקא בישראל כדי לגדל דור חדש ברוח ישראל סבא.
הייתה גם שירה, האחיינית שלי שהמשפט התמים והמדויק שלה "את צודקת אסתי, זה לא פייר זה לא פייר שיש רק בנים בכנסת ולא בנות. זה לא פייר שאנחנו יכולות רק להצביע אבל לא מרשים לנו להיכנס" הפך למוטיבציה הגדולה ביותר שלי שתהיה שם אישה חרדית במפלגה חרדית כששירה תלך לקלפי. והיה גם איתי, חבר של הנכד שלי, ילד חרדי בן 10 וחצי שהזדעזע עמוקות מהמילים "שבי בלול" שסוננו לעברי.
המשותף לכל הקולות האלו שהם אמיתיים, שהם לא חלק מ"השטאנץ" החרדי הקלאסי שמחייב לחבוט בחברותיי ובי על מנת להישאר קול מיינסטרימי חרדי לגיטימי. הם כבר עברו את הגיל שאכפת להם "ממה יגידו" או שטרם הגיעו אליו, והם הקולות שנותנים מענה לכמיהה הכי גדולה שלי – ההכרה שאני חרדית, ששורשיי נטועים עמוק במגזר, שהערכים של תורה, תפילה, דרך ארץ, גמילות חסד, וקידוש ה' הם נר לרגליי ומשאת נפשי האחת היא להיטיב עם אחיי ועם אחיותיי.
מהי הדרך?
אומרים לי כל הזמן "כן, אבל זו לא הדרך". מהי הדרך? על כך אני לא מקבלת תשובה, אז לאחר שבועות ארוכים של סלילת דרך ברור לי שהסתגרות והתבצרות בעמדות, תוך הפרחת סיסמאות שלא לומר קלישות הן לא הדרך. בטח לא סיסמאות שמסכסכות, מסיתות ומסיטות מהעיקר, וזורקות אותי מחוץ למחנה במקום לנסות לענות לי.
הקולות שהזכרתי לוחשים לי שזה לא חייב להיות משחק סכום אפס ושאני יכולה לחיות בשלום עם הזהות המורכבת שלי. שאני לא צריכה לוותר על מי שאני – אישה חרדית שדואגת לנשים חרדיות כדי להשתייך לעולם החרדי. אני מחכה לשמוע קולות נוספים בבחינת "קול צופייך נשאו קול יחדיו", אוספת כל קול, כל משפט מחזק, כל אמירה מנחמת. מקשיבה לקול שנזף באסתר "ומי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות" ויוצאת מהיכל השן הנוח שלי לשנות את החברה שלי בשביל האחות שלי, בשביל האחיינית שלי, בשביל הנכדה שלי.
אותי יתקשו "להושיב בלול" אבל אני כואבת את האמירה הזו שנאמרה לי וכוונה לאחיותיי, הנשים החרדיות באשר הן. וכן, אם רק אוכל, אני צריכה לעשות מה שביכולתי כדי להציב חברת כנסת חרדית במפלגה חרדית, שתעקור מן השורש את היחס המזלזל לנשים ותהפוך לסמל של ניראות בחברה שאישה בה היא סמל לשקיפות.
מקשיבה לקולה של שרה שנירר (הסופרת ומייסדת רשת "בית יעקב" לחינוך חרדי לבנות), שיום הזיכרון שלה מצוין השנה ביום הבחירות, שציטטו מורותיי בשמה "בית אלוקים נהלך ברגש" – ברוח בגשם ובשלג. למרות הרוח המצליפה על הפנים, למרות הגשם הניתך ברעש ארצה, למרות השלג שמהווה מחסום בלתי עביר – אשבור גם אני, כמוה, את מחסום הקול.
צילום לע"מ
