שתיקת התקשורת קרא עוד...
שתיקת התקשורת החרדית מעידה על ניוון מנהיגותי
נכון לכתיבת שורות אלה, הרב ברלנד עבריין מין מורשע שישב בכלא ואף הודה בחטאיו ובניצול נשים שהיו נתונות לסמכותו מתכוון להדליק מדורה בטקס המסורתי בהר מירון, טקס אליו מוזמנים רבני קהילות נכבדים.
שוב עבריין מין מקבל לגיטימציה, הכרה, כבוד. שוב זעקת קרבנותיו נרמסת, שוב עבריינים אחרים מרגישים נוח לפעול.
האם מהלך זה מייצג את עמדת הרוב החרדי? וודאי שלא. ברוב המקומות יש בוז ורתיעה למעשים אלה. איפה הכל מתאדה? בפוליטיקה החרדית ובתקשורת החרדית שהיא חלק בלתי נפרד ממנה, שנותנת יד, אם בשתיקה רועמת ואם בהשתקה אגרסיבית.
רק לאחרונה נתוודענו לכך שח"כ יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות בתואר, שר הבריאות בפועל, השתמש במנגנוני הכוח שלו על מנת לסייע לעברייני מין שונים רובם מהמגזר החסידי חרדי, על מנת לתת להם הקלות שונות בתנאים. חודשים ספורים קודם חשף יאיר שרקי דיל פוליטי בין חסידי הרב ברלנד למפלגת יהדות התורה. בדיל הזה ברלנד יקבל תעודת כשרות ויחזור לקונצנזוס החרדי בתמורה לתמיכתו במפלגה בבחירות בירושלים.
וזה הסיפור. זה הכיעור.
עברייני מין יש בכל מקום. גם בציבור החרדי המודעות קיימת ומתעוררת למרות הטאבו הנוקשה בנושאים האלה ובעיסוק בהם. אך כשזה מגיע למעלה אל מוקדי הכוח המגזריים, סולם הערכים החרדי במהותו האמון על קדושה וצניעות מתעוות עד ללא הכר. עבריינים שחטאו גם בהיבט המוסרי ערכי והרסו חיים של נשים וילדים, וחטאו גם כלפי שמיים בעבירה שנמצאת בקטגוריה הדתית החמורה ביותר "יהרג ואל יעבור" נאמר על מעשים שכאלה, פתאום כשמדובר במישהו עם פוטנציאל אלקטורלי, עם מספיק כוח וכסף לקנות שתיקה, המעשים נמחלים.
שלא יהיו לכם אי הבנות. עברייני מין ממעמדות נמוכים בקהילה החרדית לא זוכים למחילה, ויש לא מעט דרכים בהם הקהילות החרדיות יודעות לסגור איתם חשבון. איש לא יחשוב לעזור להם או להקל בעונשם. המצב משתנה כשמדובר באנשים מהמעמדות הנכונים עם הקשרים בצמרת ההנהגה הפוליטית עסקנית שיכולים לתת להם מענה.
הרב ברלנד הוא לא הסיפור. עברייני מין יש בכל מקום וזו כנראה רעה חולה שכל חברה נאלצת ותיאלץ להתמודד איתה. הסיפור הוא הניוון המנהיגותי, השחתת הכוח והשררה וקניית השתיקה של לבלרי התקשורת החרדית שיודעים היטב לצאת חוצץ נגד מה שמשתלם להם, ובכך מתעלמים אפילו נגד מהלכה מפורשת "במקום בו יש חילול שם שמיים, אין חולקין כבוד לרב".
ימי העומר הם ימים של אבל וחשבון נפש על עבירות שבין אדם לחברו, עבירות עליהם אין כפרה, עד שלא ירצה את חברו. בימים האלה זעקת קרבנות העבירה המושתקים, המנודים נשמעת ומהדהדת, נשים בעיקר, אך גם ילדים וגברים שמצאו עצמם מנוצלים ומותקפים על ידי בעלי כוח שהסביבה האדירה את כוחם יותר בשל שיקולים הרחוקים מכל ערך יהודי, מוסרי ואוניברסלי.
תעלה המדורה.
אסתי שושן
לכתבה המלאה מעיתון הארץ – כאן
