פלקט גדול היה על קיר הכיתה שלי בבית יעקב. שהכותרת שלו היתה "למדי לתפוס בפלך השתיקה". שתיקה היא ערך, רבות דובר עליו בשיעורי מוסר ויהדות אצלנו.
לפעמים ברעש הזה שמייצר עבורנו העולם הדיגיטלי, חולפת במוחי דמות של מורה כבודה שמסבירה לנו איך לשתוק על עלבון, להעלים עין, כמו שרחל אמנו שתקה כשאביה החליף אותה באחותה. אולי באמת האנושות המפטפטת את עצמה לדעת ברשתות החברתיות, צריכה קצת ללמוד את אומנות השתיקה? מחשבות כאלה עוברות לי מהר כשאני נזכרת, שאומנות השתיקה מונחלת בעיקר לנשים.
ואני חושבת על קול, ועל היפך השתיקה, על דיבור, על נוכחות, על התקיימות במרחבים מהם הורחקתי, או כאלה שמעולם לא הייתי בהם.
ואז אתמול, בבג״צ, התחלתי לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה
ישבתי עם חברותיי ל"נבחרות" בבית המשפט. הבטתי סביב וראיתי כל כך הרבה נשים חרדיות שבאו לתמוך, הם לא היו שם בתחילת הדרך רוויית החתחתים שעברנו. והן היו שם עדיין שותקות, אך מיוצגות היטב על ידי העותרות, המשפטניות עו"ד תמר בן פורת העותרת, פרופ' עו"ד נטע זיו ועו"ד נטע לוי שייצגו את ארגוני הנשים. והצלחתי לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה.
בג"צ דן בהרכב מורחב מיוחד בסוגיה המהותית האם אני זכאית לקול, לנוכחות, לייצוג בכנסת, במוקדי קבלת ההחלטות. למעשה השאלה היא לא אם אני זכאית לקול ולייצוג, אלא האם מותר למפלגות, לגופים לארגונים אזרחיים שאמנם הם חרדים או דתיים מאוד, אך אינם דתיים במהותם להדיר כל אישה באשר היא אישה? מפלגה היא לא בית כנסת אלא גוף המייצג צרכים אזרחיים. מועצת עיר איננה בית מדרש, אלא גוף חסר דת שתפקידו לדאוג לצרכים אזרחיים טריוויאלים, גם אם יושבים בו חרדים, זה לא סיפור דתי. האם מותר לגופים כאלה לומר ולהצהיר באמצעות תקנון מפורש "אין כניסה לנשים?".
בג"צ דן וברשת החברתית גוערים בי גברים חרדים במילים ליברליות ואקדמיות ומסבירים לי שהתערבות המדינה במנהגים תרבותיים היא הרס חמור. כשהם לא שמים לב, שברגע שהמדינה מאשרת את השתקתי, היא מתערבת, היא קובעת את גורלי וגורל חצי מהחברה החרדית, גורל בו אין לי קול, בו המקומות בהם מתקבלות החלטות חסומות בפני, כי המדינה החליטה לאשר כי אינני זכאית לזכות בסיסית זו בלי לשאול אותי לדעתי.
אגודת ישראל ענתה באחד מכתבי התשובה שלה לבג"צ, "כפי שהעותרת אינה טוענת כי אי צירופם של ילדים למפלגה, מהווה אפליה פסולה והדרת ילדים, כל אין לטעון זאת לעניין נשים". תשובה זו יותר פוגענית ומקוממת מהסעיף התקנוני בשלו קמה הסערה. תשובה שגרמה לי לחשב מסלול מחדש ולגבות את העתירה בכל דרך, למרות החמיצות החרדית הקבועה בכל מה שריח בג"צ נודף ממנו.
"לכי תקימי מפלגת נשים" אומרים לנו ואני שואלת למה? האם המפלגות החרדיות, שלאחת מהן הצבעתי שנים, הן מפלגות גברים? הם הרי מסתמכים על קולותיהן של חצי מקהל בוחריהם. מדוע לא יתנו את הכבוד הזה להיות חלק מהמנגנון לאחת מהם, בשר מבשרם, שרוח התנועה בנשמת אפה? יש להם בעיה לעבוד עם נשים? אז לא. מסתבר שלא. הם עובדים עם נשים רבות שאינן חרדיות, משתפים פעולה בהבנה ובשמחה ועובדים כתף אל כתף, גם אם משתדלים לשמור נגיעה. מדוע יגרע חלקן של הסבתא, האמא, האחות, הרעיה והבת שלהם?
נשים חרדיות אמורות להיות חלק בלתי נפרד ממנגנוני הייצוג והפוליטיקה הקיימים, הן אמורות לשחק את המשחק הפוליטי, על גווניו השונים, אך הרגולציה המגבילה חייבת להימחק מן העולם וזה לא יקרה וולנטרית, זה יקרה אם בג"צ יבין וישנה.
מהלכים כמו מפלגות נשים נועדו לכישלון, מועצת הנשים של ש"ס התפרקה עוד לפני שהוקמה. יש מנגנונים קיימים ונשים צריכות להיות בהם, נשים משלהם, שעם רוח המפלגות הללו יעסקו בצרכי ציבור ויהוו קול לצרכים הקריטיים בשטח.
הרבנית עדינה בר שלום הבינה את זה, אני באופן אישי מרגישה החמצה וכאב כמצביעת ש"ס לשעבר, שהמפלגה הזו לא סופרת אותה כחברה מן המניין, הרי היא, כחלק אורגני חי של ש"ס, בתו של מרן זצ"ל, יכולה לשמש כנציגתנו שם. מי כמוה מכיר את המצוקות של נשים חרדיות, אחרי שנים של ניהול מכללה חרדית? אני מאחלת לה הצלחה במפלגה שהקימה ומצטערת בו זמנית על כך שאפילו לביתו של מנהיגה הרוחני של ש"ס, שמאחוריה רזומה ציבורי בלתי מעורער, אפילו לה סגרו את הדלת.
הרבה תפילות ודמעות קדמו להחלטה ההיסטורית הזו, אך אנחנו לא מחכות רק לבג"צ, שש שנים של פעילות ועבודה בשטח וקבוצות נשים שמקבלות הכשרה פוליטית ועושות צעדים להשתלבות ביוזמות חברתיות ופוליטיות שונות, הן תאלצנה למצוא את עצמן במפלגות לא חרדיות ומשם לפעול למען הקהילה החרדית שזקוקה היום יותר מתמיד לפתרונות לבעיות קריטיות כמו חינוך, מוגנות, בריאות ושלל בעיות חברתיות חרדיות במהותן שאינן נמצאות על סדר היום של החכים החרוצים שלנו.
שדות לא חרושים רבים מחכים לנו, לא חיכינו רק לבגצ כדי ליצור שינוי, אבל שמחה שהוא הצטרף למהפכה.
הפמיניזם החרדי כבר כאן. תתמודדו.
לקריאת המאמר באתר סלונה
