התכנסנו בעיצומם של תשעת הימים המקדימים את יום תשעה באב, יום האבל על חורבן בית המקדש.
החורבן האחרון הגיע בעקבות שנאת חינם ושסע חברתי עמוק שהתפתח בין היתר על רקע שחיתות שלטונית ופערי מעמדות.
נבחרות, שנולדה מתוך השתיקה, שמה לה למטרה לתת קול לנשים חרדיות, לתופעות מוסתרות ולהארת פינות אפלות. מצאנו לנכון דווקא בעת הזו להתכנס סביב נושא זה של השתקת אלימות מינית ומחיריה, צפינו בסרט המטלטל "מויסרים" על שתי נשים אמיצות שיוצאות למלחמה בעברייני מין בקהילתן ופגשנו את אורנית, גיבורת הסרט לשיחה.
כותבת שרה ינץ, אחת ממשתתפות האירוע, עובדת סוציאלית קלינית. מתמחה בטיפול בטראומה מינית ומורכבת.
ישנן שאלות נבזיות, נוראיות, אסורות- כאלו שמהדהדות רק בנינו לבין עצמינו- במחשכים.
תהיות, שאין להן המענה ההולם- ולעולם לא תהיה להן התשובה הנכונה.
אחת מהן נוגעת למידת ההקרבה אליה תהיה מסוגל- על מנת להציל את ילדך שלך.
האם תהיה מוכן- לפגוע באחר- על מנת להבטיח את שלום ילדך? ואם כן- אז כמה לפגוע? בכמה לפגוע? עד כמה רחוק תלך בשביל פעימות החיים של היקר לך מכל.
רוב ההורים יבחרו בהצהרות חד משמעתיות בהקשר זה. הצהרות חותכות- שתואמות שאלה היפוטתית ולא מזיקה, כי מה הסיכוי שתמצא עצמך-במצב בו עתיד ילדך – תלוי בעתידו של אחר?
אז זהו- שמצבים כאלו מתרחשים יותר ממה שאנחנו יודעים, ובעיקר- יותר ממה שאנחנו מוכנים לדעת.
כשילד חווה פגיעה מינית, כאשר התום והטוהר- מחוללים, צצות שאלות נוראיות, נדרשות בחירות- שכמעט תמיד יהיו שגויות, סדרי עדיפויות משתנים ומתעוותים- ביחס לעתיד לבוא וללא נודע, קלפים הפוכים בין מוות לחיים- ממש כך.
וכשמדובר בפגיעות בתוך המגזר החרדי- העלילה מסתבכת הרבה יותר.
בסרט הדוקומנטרי "מוייסרים" (YES דוקו) נשבר קשר השתיקה, והלוט מוסר- בידי שתי נשים חרדיות- יוצאות דופן ומלאות השראה- שמתמודדות עם אות הקין הקהילתי 'מוייסר' (מלשין), זאת במקביל להתמודדות הכאובה כקורבנות לפגיעות מיניות קשות ומתמשכות. הסרט קשה והכרחי לצפייה – באותה המידה.
החשיפה לסרט- מאתגרת את הצופים (ובייחוד אלו המשתייכים לקהילה החרדית) להתעמת עם הפחדים הכי גדולים- ובראשם השאלה הנוראית עד אימה: עד כמה רחוק תהיה מוכן ללכת, כמה תהיה מוכן להקריב- עבור אותו הילד האחד שלך?
האם תהיה מוכן לעזוב בית עבודה וקהילה? לסכן את כל מה שהשגת- את כל אשר יצרת וגידלת- כולל שאר הילדים בבית- שסביר וינזקו- בין אם במוסדות הלימודים בהווה, ובערך העתידי שלהם בשוק השידוכים.
האם תהיה מסוגל להאמין בלא יאומן, להתבונן ולשהות בזוועה, לשמש חוצץ ומגן מול רבים, מול קהילה, מול רבנים, בתהליך בירוקרטי משפטי- שמנכס כל פיסת שפיות שנותרה?
אל תענו לי . לא עכשיו, והלוואי ולעולם לא תידרשו לתשובה.
המציאות הנחבאת היטב- בין חרכים של בתים, מתחת לשטיחים, בפצעים פתוחים מדממים- דוממים, מספרת סיפור שונה מאותו 'אינסטינקט הורי' לכאורה- של הורים לקורבנות פגיעה מינית במגזר החרדי.
השינוי כבר התחיל- אבל הוא לא מספיק. זה הזמן שלנו להאמין לקטנים- לקטנים בגיל- אבל לא רק, להאמין לקטני השם, לאלו שאין בהם לא כבוד ולא ממון- אלא רק תואר בודד: הורה.
לא קידומת של 'רב', לא 'ראש' לשועלים ואפילו לא 'זנב' לאריות- סתם- אמא, אבא, ילד, ילדה, קורבן, פוגע, משפחה, קהילה.
בואו נהיה קהילה אחת גדולה- קהילה של 'מוייסרים' גאים- שמוסרים נפשם בקידוש השם ולמען תינוקות של בית רבן. והלוואי ולא תיפול שגגה תחת ידינו- ונבעיר הרע מתוככנו, ונרבה רק טוב.
תודה להילה חסן לפקוביץ' מנהלת הפרויקטים בנבחרות, על הפקת אירוע מתוקתק ומעורר.
תודה לרחלי מורגנשטרן, הפרזנטורית של החולצות האקטיביסטיות שלנו.
תודה עמוקה לליאת ישורון, מאמנת עסקית על האולם המקסים במשרדה במגדל צ'מפיון הצופה על בני ברק.
תודה למשתתפות ולמשתתפים שהגיעו ותרמו מדבריהם ומנסיונם.
ותודה לאורנית המקסימה והגיבורה שהותירה בנו השראה.
צילום: אפרת בן יוסף
