ביום שני בשבוע שעבר השתתפתי כאורחת של "נבחרות" בכנס ייצוג נשים בפוליטיקה, שהתקיים בוועדה למעמד האישה בכנסת. "נבחרות" הן קבוצה של נשים חרדיות הפועלות למען ייצוג נשי שווה במרחבים הציבוריים בישראל. בין היתר הן יזמו בבחירות האחרונות את קמפיין המחאה "לא נבחרות, לא בוחרות", קמפיין הקורא לנשים לא לבחור במפלגות שאינן מאפשרות לנשים להיבחר אליהן, ואפילו לא להיות בהן חברות. בפועל, מדובר בקריאה לנשים חרדיות לא לבחור במפלגות החרדיות יהדות התורה וש"ס.
את הכנס יזמה ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני) והיא ניהלה אותו יחד עם עאידה תומא סולימאן (הרשימה המשותפת), יו"ר הוועדה למעמד האישה. עוד נכחו: מיכל בירן, שהובילה את הדיון, וכן ציפי לבני, בוז'י הרצוג , מירב מיכאלי, רויטל סוויד ונחמן שי (כולם מהמחנה הציוני) וכן עליזה לביא (יש עתיד). נרשמה גם גיחה קצרה במיוחד של ענת ברקו (ליכוד), גיחה שבה הסתכמה הנוכחות הפוליטית מימין.
פוליטיקאיות חרדיות הן כידוע, זן לא קיים, והפוליטיקאים החרדים הדירו את רגליהם מכנס שאחד ממטרותיו המוצהרות הינו שילוב נשים ברשימות שלהם – מטרה שנתקלת בהתנגדות חריפה במיוחד מצידם.
עדינה בר שלום – בתו של הרב עובדיה יוסף המנוח ומייסדת המכללה החרדית, מוסד שפרץ את הדרך לשילוב חרדים באקדמיה – דיברה על האישה החרדית שמפרנסת, מנהיגה ועושה. זו אישה שאינה מעוניינת לוותר על הערכים שגדלה איתם ועל העולם בו היא חיה, מחד גיסא, ורוצה לבוא לידי ביטוי בסדר יום נשי ציבורי כשווה, מאידך גיסא. "בעבר אמרו לנו לא לצאת לעבוד, אבל זה השתנה ופרנסנו את לומדי התורה. גם ח"כיות יהיו יום אחד. לא יודעת אם דווקא אני, אבל יהיו".
שורת מחסומים
את "נבחרות" הציגה טלי פרקש. היא הסבירה את נייר העמדה שהן (טלי פרקש, אסתי שושן ואסתי רידר) גיבשו, דיברה על ההיסטוריה של המאבק שלהן ועל חוסר השוויון באיסור להיבחר לכל תפקיד ציבורי.
חשוב להדגיש: לא מדובר רק בכנסת, אלא גם בשלטון המקומי ובחברות במפלגות. "נשים חרדיות אינן חלק ממעגל ההחלטות. הטיעונים ההלכתיים אינם ברי תוקף, כך נקבע כבר בבג"ץ קול ברמה (רדיו חרדי שביקש למנוע מנשים לעלות לשידור, פ"פ). חברי הכנסת החרדים הם פרלמנטרים מצוינים. אך ככל שזה נוגע לנושאים של נשים חרדיות הם לפעמים נעדרים ולא מטפלים עד שאין לחץ מבחוץ. נשים חרדיות רוצות להיות חלק מהמפלגות במגזר ולא להיות מתויגות כאאוטסיידריות".
נרשום לפנינו שבשנת 2016 ישנן אפס נשים במרחב הציבורי החרדי. נכון, אפס. אין עוד מגזר שמתהדר בנתון כזה, ואין מגזר שהאפלייה שמתקיימת בתוכו זוכה להתעלמות גורפת כל כך. השאלה שחייבת להישאל בהקשר הזה היא: איך זה קורה? למה אבירי הצדק, שנרתמים לטובת מיעוטים ממוצא ערבי, מזרחי, אתיופי, רוסי וכמובן לטובת נשים, לא רואים במצב הזה חלק מהמאבק לשוויון?
נתחיל מזה שלמפלגות החרדיות, אלה שמדירות מהן נשים, יש כח פרלמנטרי לא מבוטל. הגברים שמכהנים מטעמן, שהם פרלמנטרים מעולים שיודעים להשיג הישגים, חרתו על דגלם את חוסר השוויון הזה כערך. את הכוח שיש להם הם מגייסים כדי למנוע מנשים דריסת רגל בטריטוריה שהם סימנו, והשלטון במדינת ישראל משתף איתם פעולה כי זה שווה לו מטעמי שימור הקואליציה, כמו ששווים לו עוולות נוספים שכולנו מכירים ונלחמים להכחיד.
גם העולם הרבני, העסקני וזה של התקשורת החרדית – כולו גברי. נשים לא זוכות לפרסם טור דעה בתקשורת החרדית (לכן אתם נאלצים לקרוא אותי כאן), ובמקרה הנדיר שכן – שמן מתכווץ לאות בודדת, משל היו קרבנות אונס בבית הנשיא. נשים גם מועלמות מהמרחב הוויזואלי: בעיתונים ואתרים חרדיים לא מופיעות תמונות של נשים באופן גורף (למעט אתר "כיכר השבת", שאינו נכנע לתכתיב התרבותי הזה ומפרסם תמונות של נשים).
המאבק של "נבחרות" חמק תחת הרדאר של לוחמי החופש למיניהם, ולא בכדי. לכאורה מדובר בבעיה "שלהם", של החרדים, פוליטיקה פנימית שברוב הליברליות שלנו אנחנו מאפשרים, תוך קידוש ערך הרב תרבותיות. אם יורשה לי לומר, אני חושבת שחלק מהריחוק מהנושא נובע גם מתחושת ניכור של חילונים, שרואים בחרדים זן אנושי פרימיטיבי וחסר חשיבות אמיתית בשיח על זכויות ותיקון. הטיעון הנפוץ ביותר שאנו שומעות בגרסאות שונות, שמופיע בכל מיני הקשרים של מאבק ייצוג הנשים החרדיות, הוא: שהחרדים יסתדרו עם עצמם.
הפאה הראשונה
אז כאישה חרדית אני אומרת: לא עוד. הגיע הזמן שנבין שאזרח זה אזרחית זה אזרח, גם אם הטעם שלו בלבוש נוטה לכובעי פרווה בקיץ. שוויון בפני החוק הוא עיקרון שנועד לא רק לאלה שכבר שווים, אלא בעיקר עבור אלה שנוטים להיות מסווגים כשווים קצת פחות. תדע מדינת ישראל, שכל זמן שנמנעת מנשים חרדיות הזכות להיבחר לכל תפקיד ציבורי בו תחפוצנה, תהיינה לכך השלכות על החברה כולה. הנה, רק לאחרונה נחשפה ההתערבות של הח"כים החרדים באפשרות של כהונת קאדיות בבתי המשפט השרעים, מעמד שמאיים עליהם בתקדים מול בתי הדין הרבניים.
כדי שהמאבק הזה יצליח הוא זקוק להכרה, קודם כל בתודעת הציבור החותר לשוויון. קידום חקיקה הוא צעד ראשון לקראת התרת החבישה של הנשים החרדיות מבית האסורים הציבורי. חקיקה מאפשרת פתיחה של תהליך ארוך ומתיש שמתחיל, כפי שציינתי, מאפס. קריטי שמדינת שנערים קשיים על ההתנהלות הזו של המפלגות החרדיות. קריטי לפעול כך במדינת ישראל, כמדינה מערבית נאורה, שחייבת לנהוג בפתיחות לפחות כמו סעודיה, שבה התירו לנשים להיבחר לאחרונה.
גם אז עדיין תישאר לנשים חרדיות המון עבודה מול הקלף הערכי והתרבותי, שהגברים שמחזיקים בו קוראים לו "הלכתי". זה הקלף שמציג את עצם הדרישה להיבחר כפרישה מן הציבור החרדי, בטענה מעגלית הגורסת שגם והיה ותיבחר אישה לכנסת, חרדית היא כבר לא תהיה.
חשוב לזכור שחצי מהבוחרים במפלגות חרדיות מדירות נשים – הן בוחרות. ההדרה שואבת את כוחה מן המודרות עצמן. בחלקן ואולי ברובן, ברצון. לכן, אני מעריכה שהפאה הראשונה (ואם כבר אמרנו עדינה בר שלום, אז אולי הכובע הראשון) בכנסת לא תגיע ממפלגה חרדית. כדי להכשיר את הקרקע ולשנות תודעה ואת דעת הקהל החרדית, תידרש אישה אמיצה שתדגים איך נראית אישה חרדית במעמד ציבורי.
כדי לנצח ולהצליח האישה הזו, שאני מאוד מקווה שכבר קיימת, תצטרך ציבור שרואה בה לא רק נציגה של נשים חרדיות, אלא נציגה של כל מי שהשוויון והצדק בישראל הינם ערכים עליונים עבורם. כלומר: אתם.
פנינה פויפר היא אישה חרדית ופעילת שמאל פוליטי בתוך החברה החרדית
