לפני כשבועיים יצאתי עם חברותיי הקרובות למאבק: מאבק על זכותם של תשעה מנדטים שקופים לנראות. זה החל באמירה מהססת משהו, שהנה הבחירות בפתח, ושוב הנשים החרדיות שטובות כל כך בשביל הצעטלה בקלפי, לא חשובות מספיק כדי שצרכיהן יטופלו ברמה הציבורית; וזה התפתח לקמפיין ענק וסוחף. כזה שירים את המדינה על הרגליים, ואם ירצו או לא – את המפלגות החרדיות עצמן.
בדרך שמענו שאנחנו בכייניות, נודנדיקיות, כופרות שדינן נידוי והוקעה. טרחו להציב מולנו רשימה של נשים, שסיפרו לכולם כמה נפלא להן לא להיות בכנסת. כמה נפלא לא לקחת חלק באחד מצמתי ההכרעה החשובים והמשפיעים ביותר על כל אזרח ישראלי. ובכלל, כמה הכל ורוד-סוכר ונפלא ואין שום בעיות.
ועם כל הגיחוך שבעניין, מצאתי את עצמי שוב ושוב, מצטדקת מחדש על המובן מאליו לכל אדם במדינה דמוקרטית: שזכותם של כלל האזרחים, ובהם גם הנשים החרדיות, להיות מיוצגות בכנסת.
אך הקושי הכי גדול שבו נתקלתי היה דווקא אצל הנשים החרדיות עצמן: מצד אחד הן תמכו בנו וחיבקו באומץ. אך מצד שני הן איבדו אמון שמשהו יכול להזיז את המערכת השמרנית והנוקשה של המפלגות החרדיות. מכל האמירות הפוגעניות והקשות שספגנו בשבועיים האחרונים מכל כך הרבה נשמות טובות וצדקניות, זו המובסת של "עזבי, מיידלע, אין לנו סיכוי" – הייתה הקשה והנוראה מכולן.
אין לנו כונות לוותר
כוח גדול ממני הוכיח לי ולחברותיי כי אין דבר העומד בפני הרצון. הקריאות שלנו לשינוי, ולהצבת מערכת מפלגתית שיוויונית שמשקפת באמת ובתמים את ציבור בוחריה, לא נפלו על אוזניים ערלות לחלוטין. משהו בחומה נסדק בכל זאת. אמש (יום א') כינס יו"ר ש"ס, אריה דרעי, מסיבת עיתונאים עם הרבנית עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף. לכשעצמו, אירוע היסטורי. השניים הכריזו על הקמתה של "מועצת נשים" בש"ס, צעד שהוכיח קבל עם ועדה כי גם חומות מבוצרות של שמרנות רבת עשורים, עשויות להיסדק. זה היה צעד חשוב ופורץ דרך. מסיבת עיתונאים של מפלגה חרדית שבה, לראשונה, נאמרו הביטויים השומו-שמיים מודרניים: "מעמד האישה" ו"העצמת נשים".
על אף שאני מכבדת מאוד את הרבנית עדינה בר-שלום, ורואה בה השראה – אני סבורה כי רבות מחברותיי חשות צער על כך שוויתרה על החלום, ונשארה מחוץ לכנסת. במיוחד נוכח העובדה שיציבותו או תוקפו של ההסדר החדש, נמצאים תחת מעטה ערפל כבד. לא ברור איזו השפעה תהיה לאותה "מועצה" בזירת הנשים החרדיות-מזרחיות. בכל מקרה, את אלפי הנשים שמזדהות עם מסר ה"לא נבחרת, לא בוחרת" זה בוודאי אינו מספק.
וגם אם היוזמה רחוקה עדיין מהמטרה הסופית – אישה חרדית שתכהן מטעם הסיעות החרדיות בכנסת ישראל –
היא מוכיחה שזה אפשרי. אפשרי הרבה יותר ממה שחושבות אותן נשים שמפחדות אפילו לקוות לשינוי. זוהי עבורנו רוח גבית להמשיך הלאה, קדימה, עד להשגת המטרה במלואה.
אז רק שתדעו, אין לנו כוונה לוותר. הכנסנו את הרגל בדלת, ולא נפסיק עד להשלמת המשימה. הצעד החשוב (אם כי לא מספק בעליל) של "מועצת הנשים", נותן לנו כוח להמשיך ולא להרפות, מתוך מטרה נחושה להראות לכל אותן נשים שבטוחות שכלום לא יקרה בחברה החרדית, שיש גם חומות של תקווה. ח"כית חרדית עוד תכהן בכנסת, תרשמו את זה.
(צילום: מוטי קמחי)
